הרשימה הבאה הוזמנה לכבוד גליון מיוחד של המגזין האנתרופוסופי ״אדם עולם״, לכבוד מלאת 100 שנה לחינוך ולדורף. אני מאמין בכל ליבי בפדגוגיה החכמה והעמוקה של ולדורף. אך בא זמן ללכת הלאה עם החינוך שאנו נותנים לילדינו. מזמין אתכם לקרוא:
העשייה החינוכית צריכה להכין את הילדים לחיים בעולם של זמנם. אחת המשימות הקשות ביותר העומדות בפני האנושות בתקופתנו היא קבלת האחר. כולנו ערים לקושי זה, מולו ניצבות חברות רבות בעולם, ובגינו מתרחשים אסונות רבים וכבדים, מתבוננים בו בתדהמה, מזועזעים ואובדי עצות. נהיר לכולנו כי יכולתו של אדם להבין את זולתו, היא בסיס ליכולתו לחוש חמלה ואמפתיה, ובסיס להיותו אדם טוב, במובן העמוק והפשוט של מילה זו. אך איך נוכל לחנך את ילדינו כך שתשתפר יכולתם להבין ולקבל את האחר, ותגבר בהם החמלה?
מה פשר המשיכה שלי, הכותב שורות אלה, לחינוך הדו לשוני ולחינוך ולדורף? מה טיב הקשר שלי אליהם, ומדוע דווקא בהם בחרתי להתמקד כשאנו מציינים 100 שנה לחינוך ולדורף?העשור השני לחיי היה רצוף מאבקים ואכזבות ממוסדות החינוך בהם למדתי, ולבסוף עזבתי את הממסד ולמדתי בבית, ללא מסגרת. בעשור השלישי לחיי חיפשתי פתרונות טובים יותר לחינוך, ולמדתי בלונדון את שיטת החינוך של ולדורף. משנת 2000 עבדתי במסגרות ולדורף בישראל. אז, בתחילת העשור הרביעי לחיי, חשתי צורך לחפש מזור למתח ההרסני בין בני התרבות ששפתה עיברית, היהודים, ובני התרבות ששפתה ערבית, הערבים.
יאנוש קורצ׳ק אמר, שכדי לשנות את העולם יש לשנות את החינוך, לפיכך יזמתי בשנת 2005 את הקמתה של עמותת ״מעיין בבוסתן״, המפעילה באזור מגורי גן ופעוטון ולדורף דו-לשוניים לילדים בני שתי התרבויות. ב2011 הקימה עמותה זו גם בית ספר ולדורף דו-לשוני, ראשון ויחיד מסוגו, בו חינכתי כמורה עמית. בית הספר נסגר על ידי משרד החינוך כשלוש שנים לאחר תחילת עבודתו. אך זרעיו עודם בידי, והתנסותי בבי״ס זה חרוטה בנשמתי כעתיד מזהיר לחברתנו השסועה והפצועה. הגן והפעוטון עודם פעילים ומשגשגים. בין השנים 2005 - 20014 ניהלתי את העמותה ואת הצוותים החינוכיים.
מספר גישות חינוכיות הומניסטיות מתקיימות בנוף החינוכי בישראל, כאלטרנטיבות לזרם החינוך המרכזי. אולם תוכנו הרעיוני של החינוך ההומניסטי אינו מובן מאליו, ורווחת הטענה שזרם זה מצוי במשבר מתמשך. בעשורים האחרונים כולנו עדים להתפרקות ערכי יסוד של ההומניזם בחברה הישראלית, וליצריות גואה והולכת. משבר זה תואר על ידי פרופ׳ נמרוד אלוני בספרו ״הומניזם״ כהתרקנות התוכן והמשמעות, שימוש בסיסמאות ריקות ובנאליות, ועצלות רוחנית ניהיליסטית.
גישות שונות בחינוך ההומניסטי מנסות למצוא דרכים לתיקון וליציאה מהמשבר. אחת הגישות האלה היא החינוך הדו לשוני. כיוון שהיכולת לראות, לקבל, להכיל ולהוקיר את האחר, השונה ממני, מהווה בסיס מחויב המציאות להומניזם, מתחנכים ילדים בני שתי התרבויות, הערבית והעברית, יחד. הלימודים מתנהלים בשתי השפות. לפי גישה זו, הפתיחות לאתגר את דרך המחשבה שלנו ואת הנחותינו המוקדמות, סוללת דרכים לטיפוח הסובלנות וההקשבה.
אך המסגרות הדו-לשוניות נתקלו בביקורת. טענת המבקרים היא שללא תכניות לימודים ייעודיות, המטפלות בשאלות של רב תרבותיות, מהווה החינוך המשותף מפגש ריק מתוכן, המנציח את המציאות החברתית-פוליטית הלא שוויונית ולא שיתופית בישראל. נראה שאין די בלמידה דו-לשונית כדי לשפר את ההידברות והאינטגרציה. הרצון לתיקון חברתי מסוים זה, ולצמצום העוינות בין שתי החברות, מהווה בסיס אידאולוגי מזין, אך אין די בו כדי לבסס פדגוגיה. מנהלים ומנהלות של בתי ספר דו לשוניים מעידים על כך שלמרות האידאולוגיה הבהירה, לא פשוט למצוא את מקומה המתאים ואת ביטויה בפדגוגיה החינוכית. העיסוק בפדגוגיה בחינוך הדו לשוני מתמצה בעיקר בשתי השאלות הבאות: מהי שפת הלימוד הנכונה לסיטואציות הלימודיות השונות? ומהם התכנים הלימודיים המתאימים?
אם-כן, המדיניות החינוכית בבתי הספר הדו לשוניים מעוצבת על פי עקרונות נשגבים ומעוררי השראה: פתיחות, שוויון וצדק חברתי, מעורבות אזרחית, סובלנות, הכרת אמונות ועמדות שאינן שלי, הכרת הנרטיב של בני התרבות האחרת, מוכנות לקבל השפעתו של האחר עלי, ועוד ועוד. הומניסטים השואפים לשפר את מידת האנושיות שבהם, יוכלו לאמץ עקרונות אלו כנר לרגליהם. אך באין פרוט של האמצעים הפדגוגיים, בהם ישתמשו המורים בכיתות להשגת עקרונות אלו, כמוהם כמגדלור עבור ספן בלב ים: הם מראים למחנך לאן ברצונו להגיע עם תלמידיו, אך אינם מסבירים כיצד עליו לנווט את הספינה.
גישה הומניסטית אחרת היא זו של בתי הספר האנתרופוסופיים. לפיה, כידוע לקוראי גליון זה, מחייב המעשה החינוכי התייחסות מלאה ועמוקה לשלבי ההתפתחות השונים של הילד לכדי אדם בוגר. דרכי ההוראה והחינוך ייחודיות, ופונות לכל מרכיבי הישות האנושית. לפי שיטת וולדורף, תפקיד החינוך לעזור לתלמידים להתפתח לכדי בני אדם מלאים ועשירים, מאוזנים וחפשיים ברוחם, המסוגלים להגשים את ייעודם. חינוך ולדורף הוא אלטרנטיבה הומניסטית מבוססת מאוד לזרם החינוך המרכזי. מוסדות אלה הם דוגמה ומופת לחינוך שאינו נרתע מקשיים ומגבלות, הן ברובד הפיסי והן ברובד הריגשי. רשת החינוך האנתרופוסופי אינה מתחמקת מטיפול באוכלוסיה מתקשה.
רודולף שטיינר, מייסדו של חינוך וולדורף, פעל בעשורים הראשונים של המאה ה-20, תקופה בה הלאומיות והגזענות גאו והשתלטו על כל חלקת תרבות נאורה. ההומניזם, במובנו היסודי והעמוק ביותר, נרדף. אני כותב שורות אלו ונרעד שוב מהמידה בה הן מתאימות גם לימינו. ד״ר גלעד גולדשמיט, בספרו ״אני מביט אל העולם״, כותב כי שטיינר ביקש מזור לרווחת כל העמים, תשתית רוחנית משותפת, שתרחיק אל מעבר ללאומיות ולגזעים. גם כוונותיהם של מחנכי וולדורף ותיקים ושל ראשי הזרם ומנהיגיו מרחיקות ראות, והן כוללות רצון עמוק להשפיע ולהיטיב את החברה. אם כן, התפקיד החינוכי-חברתי שחינוך ולדורף נוטל על עצמו הינו אימננטי לשיטה. נראה שיש בו, בחינוך ולדורף, הבטחה גדולה, בזמן שהחברה ככלל והחינוך בפרט משוועים לדרך חדשה. האם הבטחה זו ממומשת? האם יתכן שחינוך וולדורף, בהימנעותו המוחלטת מהתייחסות לבעיה חברתית מרכזית כל כך של החברה הישראלית, קרי העוינות והפחד המיותרים בין התרבויות המקומיות, מונע מעצמו מימוש מלא?
מחנכי וולדורף נוטלים על עצמם שליחות לשיפור פני החברה ולתיקון העולם, פשוטו כמשמעו. בהתחשב באובדן הערכים בחברה, ובגישה החומרית והתועלתנית הרווחת בכל שכבותיה, האמונה בחינוך כמוהה כמים חיים במדבר. אך מתוך הדיון בהגות המהווה בסיס לשיטה זו מתעורר החשש, כי חינוך וולדורף, אשר ניחן בפרקטיקה מעשית מרשימה, אינו נותן דעתו על הקונפליקט החמור ביותר בחברה הישראלית. עובדה זו אינה מצב סביר כשהשיטה במהותה מבקשת להביא תיקון לחברה כולה. חוסר התייחסות לבעייה כל כך בוערת ובולטת, כמוהה כהתעלמות מצרכיהם הבסיסיים של הילדים הגדלים לתוך החברה הזו.
ראיתי וניסיתי די כדי לקבוע בביטחה: רב-תרבותיות בחינוך מהווה הזדמנות לכל ילדה וילד, להכיר בקיומו של האחר, השונה מהם, כבר בגילאי הגן, ולתרגל את יכולת ההכלה והחמלה כלפי האחר. הכרות מוקדמת עם קיומן של תרבויות שונות יכולה לפתח את החמלה ואת ההכלה. במלאת 100 שנה לחינוך ולדורף, במרחב המקומי, לא נותר אלא לתהות, מה תהיה התוצאה לו חינוך ולדורף בישראל ירחיק לכת ויתאים עצמו לחברה רב תרבותית ודו לשונית בישראל. האם נרים את הכפפה?
אמיר שלומיאן
אודות הכותב: אמיר שלומיאן, תושב טבעון, מוזיקאי, יזם חברתי ומחנך, יזם בשנת 2005 את עמותת ״מעיין בבוסתן״ המפעילה גן ופעוטון ולדורף דו-לשוניים. ב2011 הקימה העמותה בית ספר ולדורף דו לשוני, ראשון ויחיד מסוגו, בו שימש שלומיאן מורה עמית עם שותפה ערביה. בית הספר נסגר על ידי משרד החינוך שלוש שנים לאחר תחילת עבודתו. הגן והפעוטון עודם פעילים ומשגשגים. בספטמבר 2019 נפתח גן ייחודי בקיבוץ עברון, דו-לשוני, משותף לילדים מהכפר מזרעה ומעברון.
留言